נחת לוקום - מתכון לעוגיות שוות

לוקום הוא מסוג הדברים ש"או שאוהבים מאוד, או שלא". זהו בעצם ממתק שעשוי מתרכובת של סוכר, עמילן ומסטיקה (אבקת תבלין שמופק משרף עצי אלה) מחוזקת בג'לטין או גלוקוזה, ומתובלת עפ"י רוב במי ורדים. את כל זה מצפה אבקת סוכר, ליתר בטחון ומתיקות... מכל ההקדמה הזו ניתן להבין שאני שייכת לאלה שאוהבים לוקום. רצוי אדום, וללא תוספות של אגוזים, פיסטוקים ושאר ירקות, ורצוי גם בתוך עוגיה...

המתכון שברשותי עוד מבית אמא, פשוט ביותר להכנה, אך דורש סבלנות יתרה בשלב גלגול הלוקום לעוגיות זעירות. מה שכן, אני יכולה להבטיח שהתוצאה שווה את המאמץ בכל ביס, ולכן חבל לשלול על הסף את המתכון בשל ההשקעה הנדרשת.

הבצק הוא בעצם בצק חשק - חמאה - שמנת - קמח:

חמאה - 200 גרם, קרה.
שמנת - שמנת חמוצה באריזה קטנה (חצי מנה)
קמח - שלוש כוסות, קמח רגיל, לא תופח.

חותכים את החמאה הקרה לקוביות קטנות ושמים יחד עם השמנת והקמח במעבד מזון עם להב פלדה. מפעילים עד לקבלת כדור בצק, משהו כמו שתיים-שלוש דקות.

את כדור הבצק משטחים על ניילון נצמד ל"פיתה", עוטפים ומניחים במקרר לשעה בערך. למי שלא יכולה לדחות סיפוקים (זה בסדר, גם אני כזו...), יש אפשרות להכניס למקפיא לכעשרים דקות.

בינתיים, כדי לנצל את הזמן ביעילות, חותכים את קוביות הלוקום למלבנים קטנים כמו שרואים בתמונה, בגודל של כסנטימטר וחצי על חצי על חצי ס"מ.

מוציאים את הבצק מהקירור, מחלקים לשישה חלקים ועובדים בכל פעם עם חלק אחד בנפרד. את השאר משאירים במקרר בהמתנה לתורם.

מרדדים כל חלק לעיגול דק (כשני מ"מ עובי), ומחלקים בעזרת גלגלת פיצה לעשרים משולשים קטנטנים. עכשיו אתן בטח שואלות: עשרים??? אז כן, עשרים... השיטה שלי היא לחלק את העיגול לארבעה רבעים, ואז יותר פשוט לחלק כל רבע לחמישה משולשים.

מניחים מלבן לוקום קטן בחלק הרחב של כל משולש ומתחילים לגלגל. מתקבלות כרוכיות זעירות ויפות שמהן מבצבץ האדום האדום הזה, והמראה משגע.

ממקמים את העוגיות בתבנית, אפשר בצפיפות כי הן לא תופחות, ועד שהתנור מתחמם, מניחים את התבנית במקרר.

יש לאפות את העוגיות בחום של 170 מעלות, אפייה קצרה ביותר, ולהוציאן מהתנור בהירות אך אפויות. אין צורך שהעוגיות ישחימו כדי לדעת שהן אפויות, רואים את השינוי בבצק. למי שלא בטוחה, ניתן לוודא אפיה ע"י הפיכת עוגיה או שתיים ולראות שהתחתית הזהיבה.

לאחר צינון מוחלט, אפשר ורצוי לפזר אבקת סוכר ולהתחיל בחגיגה.  

מי מכין קפה? אני באה...
יעל.

סלבס מעיסת נייר

למרות שבדרך כלל אני אוהבת ליצור מעיסת נייר דמויות חדשות פרי הדמיון וההשראה, מדי פעם יוצא לי ליצור דמות מוכרת, בעיקר מסרט מצוייר או משחק מחשב, כמתנה למישהו אהוב שאוהב את הדמות. כך למשל יצרתי את הומר סימפסון לאחי היקר כמתנה ליום הולדתו. גובהו של הומר הוא מטר (כמעט כמוני...) ונוכחותו מרשימה:

את ריימן, גיבור משחקי מחשב עוד מהימים שאני הייתי ילדה, יצרתי כמתנה ליום ההולדת של בני האהוב. מיותר לציין את תגובות ההשתאות של הילדים שראו את ריימן "בחיים" וביקשו לעצמם גם אחד...

את איה, או איקו חמוריקו, כמו שקוראים לו אצלנו, לא צריך להציג. לחמור הזה יש מקום של כבוד אצלנו בבית. יורשת העצר אימצה אותו בגיל שנתיים בערך, וחוץ מלרשום אותו בתעודות הזהות שלנו, עשינו איתו הכל. חצינו יבשות, טיפסנו על הרים, חווינו שמחות וגם משברים, אך בעיקר היו לנו המון רגעים קסומים. חמור או לא, אצלנו הוא בן בית.

משפחת הברביונים נוצרה מתוך נוסטלגיה פרטית שלי וגעגוע למשהו אהוב מהילדות שלי, שהסתיימה לפני שנתיים בערך, עת הפכתי לעלמה צעירה...

ולסיום, חצי סלב, וזה קומקום התה ממסיבת התה של הכובען המטורף מעליסה בארץ הפלאות.  ברשימת המטלות שהצבתי לעצמי נמצא גם חתול הצ'שייר מארץ הפלאות, אך רשימת הפרוייקטים שהצבתי לעצמי עוד ארוכה ויש סדרי עדיפויות.

מי בא לכוס תה? יש גם עוגיות לוקום טעימות, אך את המתכון אתן כבר בפוסט אחר.

יעל.

חייבת!!

בפוסט הראשון שלי בבלוג דיברתי על המושג "חייבת" והגדרתו במילון המושגים הפרטי שלי. אז למי שקרא, וגם !למי שלא, הפוסט של היום הוא דוגמא קלאסית לחייבת.
לפני כשנה נתקלתי באתר הנורבגי הזה: http://www.husohem.se/Fixa/Gor-det-sjalv/Fran-gungstol-till-gunga/
עד כמה שזכור לי, קיבלתי את הקישור במייל והרעיון מצא חן בעיניי עד מאוד. היה לי ברור שביום מן הימים גם לי יהיה אחד כזה. ואצלי, כשאני מחליטה שביום מן הימים יהיה לי אחד כזה, אני מתכוונת לזה שאני חייבת שיהיה לי  אחד כזה, ורצוי גם שעכשיו.  הבעיה היא שבין הרצון שלי לכאן ועכשיו לבין המציאות הפריד פרט קטן ושולי אחד - בשביל הלוק של פעם הייתי צריכה להשיג כיסא עתיק, וכיסאות כאלה כמו בתמונה לא ממש ניתן לקנות בימים אלה בכל חנות. נאלצתי לדחות את הסיפוק, ועשיתי את הטוב ביותר שיכולתי לעשות באותו הזמן והסתפקתי בשמירת הקישור במועדפים.
מספר חודשים לאחר מכן, מצאתי אוצר. אמיתי. דהוי, מרוט, נטול רגליים, אך אמיתי. והוא, מצידו, כאילו חיכה לי בערימת החפצים לזריקה שהיתה מונחת ברחוב כשרגליו השבורות לצידו. אספתי אותו, ללא הרגליים, והבטחתי לו שהוא בידיים טובות...
היום, אחרי טיפול קצר שכלל ניקוי, שיוף, קצת ליטוף וגם צבע, הוא נראה כך:

זה כיף אמיתי להתנדנד כמו פעם ולחזור, לפחות בהרגשה, לנדנדה ההיא שהיתה תלויה אצל סבתא על עץ התות שבחצר.. אולי פעם, ביום מן הימים, יהיה גם לי עץ תות בחצר...

רק תובנה אחת יש לי למי שינסה לעשות את זה בבית: באתר הנורבגי לא צויין שאם אין הידוק של החבל האחורי לכיסא, הכיסא מתהפך אחורה בזמן נדנוד מפאת חוסר שיווי משקל בין המשענת לבסיס. לפיכך, יש להצמיד את החבל האחורי לכיסא, כמו שניתן לראות בתמונה (אני הצמדתי באמצעות אזיקון רחב).

ולא, שלא תחשבו שאני יודעת נורבגית. אני לא. פשוט השתמשתי בשירותי התרגום של גוגל, כך שבתלונות על אי הבנת הנקרא בנורבגית תדעו למי לפנות.
אני הולכת להתנדנד...
יעל.

ילדים זה שמחה!

קוראים לו טומי, והוא ילד. מעיסת נייר, אבל עדיין ילד. בעצם, זהו הילד "האמיתי" הראשון שלי מעיסת נייר, ואני מקווה שבעקבותיו יבואו עוד, כי אני אוהבת אותו. את ההשראה לעשייתו קיבלתי מסרטון שראיתי ביוטיוב המספר על חנות בובות ,מדהימות אחת אחת, ולמרות המסר הקריפי של הסרטון, התאהבתי בו והחלטתי לפסל אותו. היו חבלי לידה, היו התלבטויות ושינויים לאורך הדרך, אך בסופו של דבר, אני אוהבת את התוצאה מאוד. הגוף כולו מפוסל מעיסת נייר שהונחה על תשתית של חוטי ברזל, גלילים והמון ניירות עיתון, או בקיצור, זבל. בראש, לצערי, אין מוח אלא רק, מה לעשות, כדור קלקר. כדור הקלקר צופה בעיסה בתוספת חומר פיסולי שמתייבש באוויר ושייך למשפחת הדאס. החומר נקרא DO&DRY, ובאמצעותו פוסלו תווי הפנים. יש לציין שזוהי ההתנסות הראשונה שלי בחומר הנ"ל.

התמונות מתחילת הדרך לא מיועדות לנשים בהריון ולבעלי לב חלש:

בהמשך הוא כבר נראה יותר טוב. קצת חיוור, כמו שאמרתי כבר, אבל נראה הרבה יותר טוב:

וכאן, כולי אושר והתרגשות, הוא מושלם (בעיני האמהיות לפחות, כמו כל אמא..):

 קלוז אפ על הפנים:

 קלוז אפ על לבוש ואקססוריז:

עוד אחת סתם כי אני מתלהבת:

עכשיו רק נשאר שבלילה תגיע לסטודיו פיה כמו של פינוקיו ותתן לו חיים. אם תראו אותה, תגידו לה שאני מחפשת אותה, טוב?